כיצד טק משנה משפחות

בטח ראיתם את הסרטון הזה ביוטיוב המצחיק והישן של ילדה בת שנה יושבת מול מגזין אופנה, נוגעת וגורפת את הדף באצבעותיה במאמץ לגרום לתמונות לזוז. באותה תקופה האייפד היה יחסית חדש ועדיין התרשמנו ממש מהר עד כמה תינוקות שבקושי החזיקו עפרון יכלו לשלוט במסך מגע.

הבחור שעשה את הסרטון, שכותרתו “מגזין הוא אייפד שלא עובד”, אמר שהוא הראה כיצד סטיב ג’ובס שינה את העולם – מה שהפך את ההדפסות למיושנות. אבל בספרה החדש, הניתוק הגדול, קתרין שטיינר-אדר מודאגת מאיך שהאייפד משנה את התינוק. העדפתה של התינוק לאייפד עשויה להיות חדשות רעות להדפס, היא טוענת, אך זה יכול גם להזיק לילד, ולמבוגר שהיא תהפוך להיות.

ההשפעה של מסכי מגע ומכשירים אלקטרוניים אחרים על ילדים צעירים היא נושא נפץ. ילדים מגיבים מאוד לסוג הגירוי שהם מקבלים ממשחקי וידאו, חינוכיים או לא. בשנתיים שחלפו מאז הוצג הסרטון הזה, התעשייה העצומה הגיבה באפליקציות לתינוקות ולגיל הרך. חלקם בעלי ערך רב, במיוחד לילדים עם אתגרים קוגניטיביים או רגשיים.

אבל קשה גם להניח אותם. כאשר פסיכולוגים התפתחותיים ממליצים שילדים אלו צריכים לשחק בחוץ, או לשחק עם בלוקים, או לשחק באמונות עם ילדים אחרים במקום לשחק עם מסכים, אני בטוח שהרבה הורים חושבים שהכל נשמע כל כך במאה שעברה; הילדים האלה מתחילים להיות מארק צוקרברג הבא, לא?

התפתחות מוקדמת

ב- The Big Disconnect יש לד”ר שטיינר-אדר הרבה מה לומר על האופן בו מכשירים אלקטרוניים משנים את חייהם של ילדים, ובמיוחד את הקשר שלהם לאנשים החשובים בחייהם. ובעוד ה”ניתוק “מוחשי ביותר במשקי בית עם בני נוער – בהם נראה כי הורים וילדים בדרך כלל מאכלסים כוכבי לכת שונים – התצפיות שלה לגבי הילדות המוקדמת בעיניי הן הכי חדשותיות. כן, מכשירים אלקטרוניים חשפו ילדים גדולים יותר לסכנות חדשות רבות, החל מסמלים עירומים ועד בריונות ברשת. אבל זה בגילאי הגן, היא טוענת, שמסכים עשויים להשפיע על הדרך בה מוחם צומח ומתפתח.

בספרה ד”ר שטיינר-אדאייר מתבוננת מקרוב על התפתחות הילד ומתארת ​​באופן משכנע מאוד את סוג הלמידה שמתרחשת במשחק ללא חיבור בשנות הגן – הכישורים המוטוריים, הקוגניטיביים, הרגשיים והחברתיים הנבנים. כאשר פעוטות חוקרים את גן המשחקים, בונים מבצרות כריות, מעמידים פנים שהם נסיכות, משחקים משחקי לוח ונלחמים ומפצים עם אחיהם.

בדוגמה חיה למדי, היא מספרת לפגוש ילדה בת 4 שאומרת לה בהתרגשות כי משחק להתחפש זה הדבר האהוב עליה לעשות. מסתבר שמשמעותה של הילדה הקטנה הזו באמצעות התלבשות היא אפליקציית אייפד המאפשרת לה לבחור פריטי לבוש – ונעליים, תכשיטים, אביזרים אחרים – להרכיב בגד וירטואלי. ד”ר שטיינר-אדאייר מתארת ​​את “האינטראקציות החושיות, החברתיות והרגשיות” העשירות במשחקי לבוש אמיתיים: טיפול בבגדים, שינוי פנימה והחוצה של דברים, דמיון תרחישים, משא ומתן עם חברים למשחק על מי שיוכל ללבוש את הטיארה – “לגלות כמה רחוק אתה יכול לבוס חבר לפני שהוא מקלקל זמן טוב.” כל זה לא קורה, היא טוענת, בשעות שהילד בן הארבע הזה מתעד כל שבוע באייפד כשהוא לוחץ על תמונות של משאבות לעומת נעליים פתוחות.

למידה חברתית

זה לוקח מחיר, היא טוענת. גננות ומגנים מדווחים על ילדים שהם יותר אימפולסיביים ופחות מסוגלים לחכות לתורם, לבצע מעברים, לעסוק באופן פעיל בלימוד ולהרגיע את עצמם כשיש להם נסיגה – בדרך כלל עובדים ומשחקים טוב עם אחרים. היא חוששת שחשיפה אינטנסיבית מוקדמת לבידור אלקטרוני היא האשם. כהגדרתה:

“המוח דפוס את עצמו לאחר ה’קלט הסביבתי ‘שהוא מקבל, בין אם זה חיבוק או משחקי מחשב. הטכנולוגיה יכולה לבסס את עצמה במהירות כטריטוריה מועדפת במוח הצעיר המתפתח ולבוא לשלוט בה על חשבון קשרים חיוניים אחרים אך הולכים וגדלים לאט יותר המערבים את מורכבות המחשבה, איתות רגשי, והקצב האנושי והמובהק של התקשורת. “

אבל ככל שד”ר שטיינר-אדר מתמקדת בבעיות של תינוקות המודבקים למסכים, היא מודאגת באותה מידה מההשפעות השליליות על אותם ילדים להורים שלא מצליחים להניח את הטלפונים, הטאבלטים והמחשבים הניידים שלהם. שוב, היא מתארת ​​בפירוט עד כמה תינוקות מתבוננים בהוריהם ומתכוונים להסחת דעתם. היא טוענת כי הורים מרובי משימות מערערים את “ההשפעה העמוקה ביותר, המגדירה ביותר את היווצרותו של הילד”, שהתחרות על תשומת הלב במכשירי ההורים מערערת את ההתפתחות הבריאה ותחושת העצמי הבטוחה.

יחד אבל נפרדים

כשחיים בעבודה ובבית מדממים יחדיו, היא רואה ילדים מוסחים מעסקי הילדות – למידה – על ידי הורים שאינם באמת “איתם” גם כאשר הם משתתפים בארוחות, לוקחים אותם לבית הספר או מפקחים על השינה.

אתם עשויים להתנגד לכך שכאשר הטיעון נגד ריבוי משימות הניתוק הגדול הוא במידה רבה ספקולטיבי – הוא בוודאי אינו מבוסס על מחקרים כפולים-עיוורים על התוצאות של ילדים שהוריהם כתבו בזמן שצפו בהם כפעוטות. וד”ר שטיינר-אדאיר בהחלט מושכת את צווארה כשהיא טוענת שכמה ילדים המאובחנים כסובלים מהפרעות קשב וריכוז (היא מאוד מקפידה לומר שלא הכל, ואפילו לא את רובם) עשויים להראות תסמינים במקום חיים משפחתיים מקוטעים והורות חוסר תשומת לב, אך שווה לבחון זאת.

מה המשמעות כאשר המילה הראשונה של התינוק אינה “אמא” או “דאדא” אלא “טלפון”? אולי שום דבר, אבל בהתחשב בהשפעה דרמטית של מכשירים אלקטרוניים על המרקם של חיי המשפחה והבית, כשהם מפריעים ומשבשים את מה שהיה תמיד חלל פרטי המשותף להורים וילדים, יש לקחת אותו ברצינות.